מה אני עושה כשאני עורכת ספרים?

(או, עורכת ספרותית – מה היא רוצה?)

ספר נפרש על מסך המחשב שלי. מילים רבות, כמעט שמונים אלף. הפונט: אריאל. שחור ולבן, בהגדלה מסוימת. הפסקאות מיושרות לשני הצדדים כדי שאוכל לאתר אנטרים מיותרים שחתכו את השורה באמצע. כדי שאדע מתי נגמרה פסקה. אם זה הזמן הנכון בשבילה להיגמר.

המְחַבֵּר העניק לי הפעם מרחב פעולה גדול. אני שוקדת על ההקשרים הנכונים, על הניסוחים המדויקים, על קו הפעולה, הסגנון, ההנמקה, המקצב. העניין. לפעמים כמעט לא נוגעת. לפעמים מתערבבת עמוק אל תוך המילים. מונעת חזרות, מנקה מניירות. הספר, יש לו דברים להגיד. אני מוודאת שהוא אומר אותם בקול בוטח. זהו קולו של המחבר. חשוב שיהיה. הנוכחות שלי כאן ניכרת אומנם, אך כולה, תמיד, מאחורי המילים.

במקביל אני עורכת גם את הלשון של הספר. מהפכת, מהדקת, מאחדת. מקצצת, מזככת, מלטשת. חותכת פסקאות, מסירה מילות גוף, מצריחה חלקי משפטים ומוותרת בדרך על פסיקים מיותרים.

בצד אני מוסיפה בלונים. כותבת בתוכם כל מיני הערות. מסבירה מה עשיתי בקטע המסומן. מנמקת מדוע עשיתי כן. יש הערות שמביעות תהייה. מדוע מבקשת הכותבת להציג כך ולא אחרת את הרעיון? הערות שמציעות פתרון לסוגיה כלשהי, לא לגמרי פתורה. צריך לדבר עליה. הערות שמבקשות הבהרה. או הרחבה. מציעות למחוק אבל משאירות את ההחלטה בידי הכותבת. מביעות התפעלות מרעיון, מקו, מצליל שיצרו המילים.

אני מסיימת את מלאכת יומי ושולחת לעצמי את הספר במייל. זהו הגיבוי הפשוט והטוב ביותר שאני מכירה. שחלילה לא תרד העבודה לטמיון.

בבוקר המחרת אני חוזרת. מקדישה לספר את השעות הטובות של היום. נדרשות לי מחשבה צלולה, תודעה נקייה, יצירתיות של בוקר. לפעמים אני מתחבטת. לפעמים מתוסכלת. לפעמים מלאת השראה.

רוב הזמן שמחה בחלקי. הרי זוהי עובדה שחיי המקצועיים מאפשרים לי לעשות את מה שאני אוהבת ולנהל את ימיי כפי רצוני. למצוא את המילים, לחבר אותן למשפטים, לתת להן מקצב בין סימני פיסוק, להטיל רווחים היכן שהם נחוצים. לפענח מה מבטאים הרווחים שבין המילים, ובין המשפטים, הפסקאות והפרקים.

זה אף פעם לא שלי. אני צוללת אל תוך המילים שלה, לאלה שרצתה למצוא, אלה שתשמח לגלות שכתבה ואולי לא תבחין כבר שרק כיוונה אליהן. כעת הן מבטאות ביתר בהירות את הלך הרוח שרצתה להעביר.

אני שומרת על הרוח הכללית. נצמדת למִשלב המקורי. זוהי הרמה הכללית שבה מתבטאת הכותבת. שפה אקדמית גבוהה? שפת פרוזה ייחודית? שפה פשוטה אבל מאוד נקייה? עיונית ועשירה? דלוּת של פשטות עממית בריאה?

זו יצירה למען מישהו אחר. יצירה שמולידה יצירה של מישהי אחרת. רתימה של מלוא ההשראה, המיומנות, הרצון הטוב – גם הידע והיכולת – למען ריפוי יצירה של אחר. נתינה, כמו שהעידו צדיקינו, מוטב לה להימסר בשקט. מוטב לה, לעריכה, שלא תהיה מורגשת שעה שנוכחותה עוטפת את הכול. אחריה אומנם ניכר בו, בספר, שהוא אפוי היטב. זורח מניקיון. טבעי, אישי, מתחיל ונגמר תחת ידי בעליו.  

ועוד על עריכת ספרים