הישיבה מול מערבולת המילים ובתוך סבך המחשבות בניסיון לייצר דבר מה קריא, מעניין ובהיר שיש לו התחלה ואמצע ובעיקר סוף, אינה דווקא מן המשימות הקלות שבוחר אדם לעצמו. שני עשורים של כתיבה ועריכה של טקסטים קצרים וארוכים מרוב הסוגים, לימדו אותי כמה דברים שאולי יוכלו להיות לעזר.
ובכן, עוד לפני שמתיישבים לכתוב חשוב, ראשית כול, לדעת מה רוצים להגיד. ממש שאלו את עצמכם את השאלה וּבִדקו אם אתם מסוגלים להשיב עליה בבהירות.
במאמר עיוני או הגותי, יהיה זה רעיון שתרצו לנסח באופן בהיר; בספר הדרכה הפורט, למשל, שיטת אימון חדשה או מציע הגות מעשית מקורית, כדאי לנסות לנסח אותה בפסקה אחת, בודדת. זה יחדד מאוד את המחשבה ואת מבנה הספר; בסיפורת התחילו בדמות או בדמויות. הכירו אותן לִפני וּלְפנים. את קורות חייהן, את סגנון חייהן, את הניואנסים של השפה ושל ההתנהלות שלהן. דעו מהן ההעדפות האסתטיות, הקולינריות, האנושיות של הדמויות שלכם; בביוגרפיה אישית או כזו שכותבים למען מישהו אחר, נסו למצוא את האירוע המכונן בחייו של נשוא הכתיבה (ובדרך כלל אין מדובר דווקא בעצם בואו לעולם…);
באתר תוכן גבשו קודם את הקונספט: מה האתר מיועד לעשות? למי הוא פונה? האם הוא מיועד לעורר את הקורא לפעולה? (למשל, לגרום ללקוחות פוטנציאליים לפנות אליכם). האם הוא מיועד ליצור עבור בעלי האתר דימוי מסוים? (מקצועיים, הגונים, אליטיסטים, מדברים בגובה העיניים?).
בשלב הבא כדאי לשרטט את המבנה הכללי של הטקסט – ואין זה חשוב אם מדובר במאמר המונה 800 מילים או בספר המשתרע על פני 300 עמודים. ברומן, נובלה או סיפורת עקבו אחר קו העלילה הראשי וקווי העלילה המשניים; במאמר הגותי או עיוני רשמו את הנחות היסוד שלכם והמשיכו מהן לבניית הטיעון שאתם מבקשים להביע, עד לשלב המסקנות; בספר עיוני או הגותי כדאי לבנות את ראשי הפרקים לפני שמתחילים לכתוב; לאתר תוכן כדאי להעניק אפיון מדוקדק התואם את הקונספט ומשרת אותו, עוד לפני שיוצקים לתוכו מילים.
בשלב הכתיבה עצמו אל תהיו נוקשים עם עצמכם. כִּתבו באופן חופשי. אל תיצמדו יתר על המידה למבנה ששרטטתם, אך הישארו נאמנים לו באופן כללי. אם תגיעו למסקנה שהוא שגוי או שמא הוא מוביל למבוי סתום, עִצרו ובנו אותו מחדש. רק אז המשיכו בתהליך הכתיבה.
אל תערכו את עצמכם תוך כדי כתיבה. הכתיבה מעוררת ברבים קושי גדול, ואחד מסוגי הבריחה הנפוצים (והלכאורה נחוצים) ממנה הוא זה של העריכה העצמית. כותבים רבים נוטים לקרוא שוב ושוב את המילים של עצמם, לפסק, לערבב, למחוק ולנסח מחדש. זה נשמע רומנטי (הלא כותבים מקצועיים רבים אוהבים לספר עד כמה הם מרבים לעשות זאת) – אך במקרים רבים אין זו אלא בריחה מההתמודדות עם הכתיבה עצמה. בדרך כלל העריכה העצמית לא באמת מקדמת את העבודה, ולפעמים היא פשוט "תוקעת" הכל ומולידה תסכול ותחושה שהיצירה הנמצאת בראש אינה זו המשתקפת אליכם מן המסך.
אחרי שסיימתם לכתוב את הדראפט הראשון והמלא של המאמר או הספר או של מה-שזה-לא-יהיה, רק אז שְבוּ לקרוא בריכוז את כולו, מתחילתו ועד לסופו. בזמן הקריאה אל תכניסו תיקונים, כי אם הערות צד (בתוכנת הוורד הציבו את הסַמן על המקום הנחוץ בטקסט ולחצו על לשונית סקירה – הערה חדשה). בהערות רשמו מה יש לתקן \ להוסיף \ לגרוע ושות'.
בזמן הקריאה ודאו שהטיעון שבניתם משכנע וכולל את כל הנימוקים הדרושים; שהדמויות בנויות היטב ואינן כושלות בתכונות אופי סותרות, במעשים שאינם ברוח התקופה, בלשון מליצית – או להבדיל המונית מדי; שהעלילה רציפה והגיונית מבחינה כרונולוגית, גיאוגרפית, נפשית, היסטורית, רגשית, טכנולוגית – או בכל היבט אחר של המציאות או של עולם הדמיון שבראתם (ודאו שגם הוא מתנהל לפי הגיון פנימי שהקורא יוכל להבחין בו, כמובן).
בשלב הזה כדאי לנקות את הראש ולקחת איזה פסק זמן – ארוך או קצר – מהכתיבה. כשמרגישים רצון חוזרים בחפץ לב אל המסמך ועורכים אותו כמיטב היכולת. לרוב הכותבים לא מומלץ להתעכב על קטנות, אלא להתרכז במהות. אחרי שסיימתם את סבב התיקונים, בִּדקו עם עצמכם אם אתם שלמים עם הטקסט שכתבתם. שלמים במובן זה שהוא הטוב ביותר שאתם יכולים לייצר כעת.
אם התשובה חיובית, זה הזמן לפנות לאנשי מקצוע ראויים מתחום העריכה. גם סופרים בעלי שם או כותבי מסות מנוסים זקוקים, כמעט תמיד, ליד מקצועית שתלטש את כתיבתם.
